דוקטרינת ההלם

מושג שטבעה העיתונאית נעמי קליין (2007), המתאר טקטיקה המנצלת רגעי אסון וטראומה (מלחמה, טרור, משבר קיומי) כדי לקבוע עובדות בשטח. קליין הראתה כיצד בזמן "הלם קולקטיבי", הציבור עסוק בהישרדות ויכולת ההתנגדות שלו נחלשת – זהו חלון ההזדמנויות של בעלי הכוח להעביר מהלכים קיצוניים שבימים רגילים היו נתקלים בהתנגדות עזה.

בישראל, דוקטרינת ההלם משמשת כדי למחוק את רעיון ההסדר המדיני. תחת הטראומה של ה-7.10, הציבור שרוי בפחד ומשותק רגשית. בזמן הזה, מנהיגים משתמשים ב\"ערפל הקרב\" כדי להעמיק את הקיפאון, להרחיב התנחלויות או לצמצם דמוקרטיה – הכל בחסות \"מצב החירום\" ובלי שהציבור יוכל לעצור ולשאול: \"לאן זה מוביל?\".

זיהוי המנגנון: להצביע על כך שהפחד שלנו מנוצל כדי להנציח את המלחמה. הכרה במניפולציה היא הצעד הראשון לשבירת ההלם.

סירוב לקיפאון: להתעקש על שאלת "היום שאחרי" דווקא כשהתותחים רועמים. אל תתנו לחירום להשתיק את הצורך בפתרון מדיני.

חיבור חברתי: הדוקטרינה עובדת הכי טוב על אנשים מבודדים ומפוחדים. שותפות יהודית-ערבית וקהילתית היא החיסון הכי חזק נגד שליטה דרך פחד.