חוסר אונים נרכש

מצב פסיכולוגי שבו אדם או חברה שלמה "לומדים" שאין טעם לפעול כדי לשנות מציאות כואבת, כי הם מאמינים שאין להם שליטה על התוצאות. המושג, שפותח על ידי הפסיכולוג מרטין סליגמן, מסביר מדוע גם כשיש הזדמנויות לשינוי או לפתרון, אנשים נוטים להישאר פסיביים, אדישים או מיואשים כי פשוט התרגלו לכך שהסבל הוא גזירת גורל.

לופ של כוח: כשהציבור נחשף שוב ושוב רק לפתרונות צבאיים ("עוד כוח", "כתשנו", "נחסל") ורואה שביטחון אמיתי לא מגיע, הוא מפתח אמונה ש"הסכסוך לא פתיר". זהו חוסר אונים שמונע דרישה אזרחית להסדר מדיני.

היעדר אלטרנטיבה: כאשר מומחים לפתרון סכסוכים, היסטוריונים של שלום ואנשי אסטרטגיה מדינית מודרים מהשיחה הציבורית, הציבור שוכח שיש "טכנולוגיה" של שלום שעבדה במקומות אחרים בעולם.

שיתוק אקטיביסטי: חוסר האונים משרת את שימור המצב הקיים. הוא גורם לאנשים טובים להגיד "זה גדול עליי" או "אין פרטנר", ובכך משאיר את הזירה פנויה למדיניות קיצונית ולמלחמה נצחית.

זיהוי הייאוש ככלי: להבין שתחושת ה"אין מה לעשות" היא לא עובדה, אלא תוצאה של מסגור פוליטי ותקשורתי.

חשיפה לסיפורי הצלחה: למידה על סכסוכים דומים בעולם שנפתרו (כמו באירלנד או בדרום אפריקה) שוברת את אשליית ה"לנצח תאכל חרב".

החזרת הסוכנות (Agency): הבנה ששלום והסדר מדיני הם תוצאה של החלטות אנושיות, לא של גזירת גורל. ברגע שמאמינים ששינוי הוא אפשרי, חוסר האונים מתפוגג.