דה-הומניזציה

תהליך פסיכולוגי וחברתי שבו שוללים מקבוצת בני אדם את אנושיותם. מפסיקים לראות ב"אחר" אדם בעל רגשות, משפחה וזכויות, ובמקום זאת מתייחסים אליו כאל חיה, מטרה, חפץ או "איום סטטיסטי". דה-הומניזציה היא תנאי הכרחי לביצוע אפליה ממוסדת ואלימות מתמשכת, שכן היא "משתיקה" את המצפון ואת האמפתיה הטבעית שיש לבני אדם כלפי דומים להם.

שפה טכנית וצבאית: שימוש קבוע במושגים כמו "חיסול", "ניקוי", "כתשנו" הופך בני אדם למטרות טכניות בלוח שחמט. כשהשיח הציבורי לא כולל שמות, פנים או סיפורים אנושיים של הצד השני, קל יותר לקבל את המשך הלחימה כפתרון יחיד.

הפיכת העם ל"מסה" אחת: במקום להבחין בין ארגוני טרור, יחידים ואוכלוסייה אזרחית, הדה-הומניזציה צובעת מיליוני בני אדם כ"אויב" קולקטיבי. זהו המנגנון שמאפשר למדיניות של ענישה קולקטיבית או מצור לעבור ללא ביקורת מוסרית רחבה.

מחסום להסדר מדיני: כדי להגיע להסכם, צריך להאמין שיש "פרטנר" אנושי בצד השני. הדה-הומניזציה משכנעת אותנו שהצד השני "לא מבין שפה אחרת מלבד כוח", ובכך נועלת אותנו בתוך חוסר אונים נרכש ומלחמה נצחית.

סירוב לשפת האובייקטים: להתעקש להשתמש בשפה אנושית. לדבר על ילדים, על הורים, על חיים שנעגעו. גם אויב מר הוא אדם עם שם ומשפחה. הכרה באנושיות של האחר היא לא חולשה, אלא הבסיס למוסר שלנו.

חשיפה לסיפורים אישיים: שבירת המחיצות התודעתיות דרך היכרות עם המציאות היומיומית של הצד השני. כשאנחנו רואים את האדם שמאחורי ה"אויב", המנגנון המלחמתי נחלש.

דרישה להומניזם בביטחון: להבין שביטחון אמיתי לא יכול להתבסס על רמיסת האחר, אלא על הסדר שמכיר בזכותם של כל בני האדם בין הים לירדן לחיות בכבוד ובחופש.